עקב “ארועי ליברמן” ו”תופעת תורכיה האנטישמית” לאחרונה. תפס אותי המאמר היפה הזה של ביילין.

אחותה החוקית של תפישת ה”עם לבדד ישכון”.

השנאה מקורה, בדרך כלל, בפחד. שנאת היהודים כמו גם האנטישמיות האירופית, נבעו
מפחד מן היהודי השונה בשפתו ובבגדיו, במזונו ובמנהגיו, והמואשם תדיר,
בפגיעה במשיח הנוצרי. מצד אחד ניצלו השליטים הנוצרים של אירופה את היהודים
כבנקאים שלהם, בתרבויות נוצריות שאסרו על לקיחת ריבית, ומצד שני ביזו אותם
ואף גירשו אותם ממדינות כאנגליה, צרפת, ספרד ופורטוגל. עבור הכנסייה היוו
היהודים שעיר לעזאזל קבוע בכל עת צרה ומצוקה, ובכך ניתנה הלגיטימציה
המתמדת לפגוע בהם.

האנטישמיות במאה ה-19 לא היתה תוצאת זרותם של היהודים; היא נבעה דווקא ממאמציהם
להשתלב בחברה הלא-יהודית מאז תקופת ההשכלה. הפעם היה זה פחד מהשתלטות,
ולכן נסגרו בפניהם מערכות לימוד ותחומי מקצוע רבים. עלילות הדם המטורפות
חזרו ושימשו כלי בידי שונאי יהודים, ותמיד נמצאו מספיק אנשים תמימים
ותמימים פחות שהאמינו בכך. היהודים נאלצו לבחור בין התנצרות, הגירה או
השלמה עם מצבם. הציונות, שביקשה לכוון את ההגירה למדינה יהודית, ענתה על
הפחד האנטישמי: יהודים המרחיקים עצמם מאירופה אף מבלי שהם מגורשים ממנה.
ב”מדינת היהודים” אומר הרצל כי לו היו הגויים מניחים לנו לשני דורות ולא
פוגעים בנו, היינו מתבוללים, אך שנאת היהודים מגבשת אותנו לעם, ומעניקה
לנו את הכוח לבנות מדינה. הרצל מדגיש יותר מכל מנהיג ציוני אחר כי הציונות
לא היתה נולדת אלמלא האנטישמיות, ואכן נוצר מפגש אינטרסים, זמני אמנם, בין
האנטישמיות לציונות.

איננו מתעלמים ממה שהגויים חושבים עלינו. הגויים הם בכל זאת רוב העולם שבו אנו
חיים… גם אם בן-גוריון אמר פעם שלא חשוב מה חושבים הגויים אלא מה
שהיהודים עושים, נדמה לי שגם הוא הבין ששני הדברים חשובים.

האנטישמיות טבועה במסורות נוצריות ועממיות באירופה, והיא התפשטה גם לדרום אמריקה
ולמקומות אחרים בעולם. הנאציזם הביא אותה לקיצוניות שאין נוראה ממנה, אולם
תופעה מחרידה זו לא זעזעה את האנטישמים המודרניים עד כדי ביטול
האנטישמיות. זו קיימת ומושרשת ומשפיעה על התנהגות יחידים ועל התנהגות
קבוצתית גם במדינות מערביות מפותחות. אין זה מפליא שבמדינות הגוש
הקומוניסטי השתחררה האנטישמיות עם תהליך הדמוקרטיזציה, והרימה ראש מחדש;
האנטישמיות המודרנית היא גם אנטי-ישראליות וחלק מן הצעדים שישראל נוקטת
בתחומים שונים זוכים להצגה מעוותת ולביקורת בלתי מוצדקת על רקע אנטישמי.

רקע זה מאפשר למנהיגים ישראלים, בעיקר מן הימין, המזלזלים בזכויות האדם
ובשוויון ערך האדם לעשות מעשים שלא ייעשו ולהכריז הכרזות גזעניות מסוג
התמיכה בטרנספר, מתוך הערכה שבין כה וכה “העולם כולו נגדנו”, וגם אם נעשה
מעשים נכונים וטובים יגנו אותנו. אסור לתת לכך יד. אילו היה כל העולם
נגדנו לא היתה מדינת ישראל קיימת. יש לנו מדינות ידידות ויש לנו ידידים
בכל מדינה ואנו מחלישים אותם על ידי עשיית מעשים ואמירת דברים שאי אפשר
להסבירם ולא ניתן להגן עליהם. תחושת השנאה העולמית כלפינו, נעשה את אשר
נעשה, מובילה לעשיית נזקים איומים ששום מערכת הסברה לא תוכל לתקנם.

קיימת אחריות ישראלית כלפי יהודי העולם. מדינת ישראל נולדה כדי למנוע אנטישמיות
ולא כדי להחריפה. חלק מן התשובות הצבאיות שמצאנו כדי לנסות ולהפסיק את
האינתיפאדה – ענישה סביבתית, סגרים, כתרים, עוצרים, חיסולים, פגיעה
באזרחים תחת כיבוש באמצעות טנקים ומטוסים ועוד, הציגו ישראל אטומה ואכזרית
על מסכי הטלוויזיה בעולם. לא פעם היו אלה מראות לא הוגנים שלא כללו את
האכזריות הפלסטינית והוציאו תמונות מהקשרן, אך ברור שהן הלהיטו מחדש את
רבצי האנטישמיות בעולם, וסיכנו את יהודי העולם. אין פרדוקס גדול מהפיכת
המקלט ליהודי העולם, למדינה המסכנת את שלום יהודי העולם.

קיימת בעולם אנטישמיות, שהיא בדרך כלל סמויה או רדומה, והיא מתפרצת מדי פעם.
הנסיון להתמודד עימה ישירות לא הצליח בעבר, וקשה להאמין כי יצליח בעתיד.
קשה להתווכח עימה כי נושאיה מכחישים תמיד שהיא עדיין איתם. המאבק בה, לכן,
מורכב יותר, וחוששני – גם ארוך.

אין פירוש הדבר שעל ישראל להימנע מלעשות מעשים חיוניים בשל האנטישמיות
העולמית. אין גם פירושו של דבר שלא צריך לנסות ולהיאבק באנטישמיות באמצעים
חינוכיים והסברתיים, אך צריך לקחת בחשבון את קיומה, ואסור לשחק לידיה. זו
מטלה המוטלת על כתפי המדינה היהודית, וקברניטים המתעלמים מכך, אינם ראויים
להנהיג את עמם.

לינק למאמר ולאתר המצוין של ביליין

ההצלחה היחסית של מפלגת - ליברמן הוא הסיפור העצוב של “בחירות 2009″.

This entry was posted on Saturday, February 7th, 2009 at 1:05 pm and is filed under Blog. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.