מאז החלו מתבססים המשטרים הדמוקרטיים הראשונים, באירופה של סוף המאה ה-19, היתה שאלת טוהר המידות עקב אכילס של השיטה. הטענה הבסיסית היתה, כי הדמוקרטיה אינה אלא מסך עשן, שמאחוריו מתנהלת ההצגה האמיתית. לא האזרח המטיל פתק בקלפי וגם לא נבחריו היושבים בפרלמנט הם השולטים, אלא אלה שבידיהם הכוח האמיתי: קבוצות אינטרסים ובעלי ההון, שהפוליטיקאים תלויים בהם.

גם בישראל, אם נמשיך להתעלם מהמציאות, תוטח לבסוף טענה דומה, והיום שבו יישמעו ברחובותינו קריאות הקרב שההיסטוריה זוכרת לדיראון - “כולם גנבים” ו”לנקות את האורוות” - עלול להיות קרוב יותר ממה שנראה לעין.

אכן, התופעה החמורה ביותר הנגלית בפרשות השחיתות הנחקרות עתה היא הנמכה לא נסבלת של רף הסכנה על ידי מתן לגיטימציה נוספת לעבריינות. ההנחה, שעבירות על חוק מימון בחירות הן פעוטות ערך כביכול ואפשר להתייחס אליהן בסלחנות, אם לא בחיוך, היא הרסנית וראויה לכל גנאי: קניית כוח פוליטי היא שחיתות בדיוק כמו קבלת שוחד ישיר במעטפות או בלעדיהן, לצריכה פרטית.

אין רע בהון כל עוד אין הוא מנסה לפלוש לתחומים לא לו: הריקבון מתחיל להתפשט כאשר ההון מנוצל לקניית כוח ולהשפעה על התהליך הפוליטי. כך חותר ההון תחת יסוד מוסד של סוג השוויון היחיד הקיים לעת עתה. על סוגי השוויון האחרים - בחינוך, בריאות, חיים ראויים לשמם לעת זיקנה - איש כבר אינו מדבר.

אם בנוסף לכל תשלים החברה עם כרסום חמור בשוויון הפוליטי, עלולים בעיני רבים להתרבות סימני השאלה ביחס לעצם זכות קיומה של
השיטה

זאב שטרנהל -הארץ